שלמה קרלבך היה זמר, מלחין ונחשב לאחד מגדולי הזמרים החסידים בעולם. התברר שגם הבין בנפש הילדים. הנה אחד המשפטים הידועים שלו: "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו".
יום אחד, ילד חזר הביתה מבית הספר עם מכתב לאימו: "המורה שלי בקשה שאתן לך את המכתב הזה, רק לך".
אמו פותחת את המכתב, קוראת אותו בשקט, ואז פורצת בבכי…
לאחר כמה רגעים היא מחליטה להקריא את המכתב לבנה:
"הבן שלך גאון. בית הספר הזה חלש מדי בשבילו ואין לנו מורים מספיק טובים ללמד אותו. בבקשה עשה זאת בעצמך."
האם מחליטה אפוא לטפל בילד שלה.
בינתיים, בנה הופך למדען בעל שם.
הוא המציא את הנורה החשמלית, הטלגרף, הפטיפון, תחנת הכוח, המצלמה ועוד.
לאחר מותה של אמו היקרה, בזמן שהוא מחטט בזיכרונות משפחתיים ישנים, הוא מוצא מכתב מקופל במגירה אחת.
זה המכתב שמסר לאמו בילדותו מהמורה שלו.
וכך כתוב: "הבן שלך טיפש. לא ייצא ממנו כלום. כנראה סובל ממחלת נפש. אנחנו לא מאפשרים יותר לבן שלך לחזור לבית הספר".
הילד הזה היה תומס אדיסון, אחד המדענים הגדולים, אם לא המוכשרים ביותר, בתקופתו. הוא בוכה שעות ומוסיף את זה ביומנו:
"תומס אדיסון היה ילד חסר ערך, שבזכות אם גיבורה, הפך לגאון המאה."
זו דוגמה טובה למה שנקרא אפקט פיגמליון, כלומר האופן שבו אנו מסתכלים על בן אדם אחר משפיע על המציאות שלו ועל עתידו.
חשוב לזכור, לאורך כל השנה, שאף מספר לא מגדיר את ילדך. לא ציונים, לא משקל ואחוזי שומן, לא פסיכומטרי, לא גובה וכד'.
תאפשרי לו לשאוף להצלחה וצמיחה עם מכלול הכישרונות האישיים שלו.
תהיי תמיד לצידו, נדיבה במחמאות ועידודים, ואף אם הוא נכשל, תעזרי לו לקום.
וגם לפעמים תעשי טעות במכוון כדי שילמד שגם למבוגרים מותר לטעות וללמוד תובנות לחיים.
אז מה חשוב באמת?
הרציניות, ההתמדה, הנחישות, העמל, וכל החזקות של הילד שחשוב להדגיש כל הזמן, ולא התוצאות.
ואם כבר השוואה, אז השוואה עם הילד עצמו בזמן אחר ולא עם ילד אחר.
בימים אלה ילדינו מקבלים תעודה של סוף השנה. אמנם היא לא "מתעדת" אותם באמת.
